פאול בן-חיים

מוסיקה לפסנתר 1957
לפסנתר

מק"ט: IMI 7332
שנת כתיבה: 1957
משך היצירה: 14 דקות
הרכב:
פסנתר
מו"ל: מכון למוסיקה ישראלית
מסת"ב: 9781491176924

יצירותיו של פ. בן- חיים לפסנתר, ובייחוד: הסונאטינה, נעימה עם וריאציות והסונטה רבת ההיקף, נתקבלו באהדה בלתי רגילה ע״י פסנתרנים ומאזינים גם יחד. המוסיקה היא ״חמה לירית,רבגוונית ובת תכונות אכסוטיות שמקורן מזרחי״ (לפי תאור של שני מומחים אמריקניים). ל״מוסיקה לפסנתר 1957״ אותן הסגולות הליריות והטכניות כמו ליצירותיו הפסנתרניות המוקדמות יותר של הקומפוזיטור, בעוד שהגיוון המזרחי בולט כאן אף יותר. בכולן מתבלטת בקיאותו של המחבר באפשרויות הטכניות והצליליות של כלי המנענעים. פ. בן-חיים עצמו כותב על כוונותיו המוסיקליות והטכניות ביצירה זו: היעוד הראשוני ל״מסויקה לפסנתר 1957״ לא היה בצוע בקונצרט. מטרתי היתה שהיצירה תנוגן ע״י תלמידים מתקדמים השולטים כבר על הדרישות הטכניות שבספרות האטיוד הקלאסית והרומנטית. ביצירתי תמצאו כמה בעיות של נגינת סטאקאטו, ליגאטו וקאנטאבילה. בין חמשת הפרקים מהווים ה״הקדשה״ וה״אפילוג״ מסגרת לירית לשלשת הקטעים הערניים שכל אחד מהם מוקדש לבעיה מוסיקאלית ואינטרפריטאטורית מרכזית אחרת –– ״נעימה״, ״קצב״ ו״תנועה״. השיא בא עם אטיוד ״התנועה״: קטע זה –– הקשה ביותר מבין חלקי היצירה –– יש לנגן במהירות הקיצונית האפשרית. על הפסנתרנים לשים לב לציוני הקצב והמטרונום, בעוד שציינתי את השימוש בדוושות רק לעיתים ספורות. את חמשת הקטעים מאחד מוטיב מוסיקאלי קצר החוזר ונשנה בכולם: יוצא מזה, שאין לנגן קטע או קטעים בודדים מתוך יצירתי באופן נפרד. את האפילוג יש לנגן בדרך חפשית, רובאטו: קטע זה מיוסד על נעימה ערבית מסורתית (״יונתי״) שבעקבותיה חברתי גם את יצרתי הקצרה ״שיר ערבי״.