אנדרה היידו

שחור על גבי לבן
לפסנתר

מק"ט: IMI 6907
שנת כתיבה: 1988
משך היצירה: 13 דקות
הרכב:
פסנתר
מו"ל: מכון למוסיקה ישראלית
מסת"ב: 9781491172766

כל חמש היצירות – ״טוקטה״ ״פסטורלה בלבן״, ״צליל וצלו״, ״מלודיה״, ״חילופים״ – מתייחסות לחלוקת המקלדת לשתי שכבות גובה. משמעותה התיאורטית של חלוקה אסימטרית זאת מעניינת ביותר. כידוע, את הדיאטוניה הפשוטה אפשר לקבל מן הקלידים הלבנים (7 במספר) ואילו יתר הקלידים (5) מהווים סיסטמה בפני עצמה (פנטטונית). בספרות ישנן כמה יצירות המתייחסות במודע לחלוקה זאת, מוגבלות לאחת השכבות (כמו האטיוד המפורסם של שופן, למשל) או עושות בשתיהן שימוש מנוגד (ביטונלי, כמו ב״בגטלות״ ובקטעים מן ה״מיקרוקוסמוס״ מאת ברטוק). לכל אורך שחור על לבן משמשים הניגודים וההשלמות של שתי השכבות עיקרון מנחה ראשי. ב״טוקטה״ כולה מנגנת יד ימין על הקלידים הלבנים ואילו יש שמאל – על השחורים (מלבד בקטע האמצעי, שהיידים מתהפכות בו). עיקרון ניגודי דומה מנחה את פעולת הידיים גם במישור הזמן: הן אף פעם אינן מנגנות יחדיו. ״פסטורלה בלבן״ עושה שימוש בקלידים הלבנים בלבד. ביצירה זאת אין עומק של פדאל. כל הצלילים המוחזקים מושגים על ידי האצבעות, כמו בספרות העוגב. ב״צליל וצלו״ – במקום הניגוד שחור/לבן – יש ניגוד בין צלילים ׳מותקפים׳ (מנוגנים בפועל) לבין צלילים ׳נשארים׳ (ממשיכים להדהד). ב״מלודיה״ חוזר העיקרון מן היצירה הראשונה (הפרדת הידיים). ב״חילופים״ תקף עקרון לוח השחמט: אם צליל מסוים (או אקורד) מושג מקליד (או קלידים) לבנים, כי אז על הבא בעקבותיו להיות מושג מקליד שחור. רק בשתי התיבות האחרונות מופיעים מרווחים מעורבים שחור-לבן, אך גם אחרי כל אחד מהם נשמע אקורד ״מהפך״, ההופך את הלבן לשחור ולהיפך. למרות כל ההגבלות התיאורטיות, ביצוע שחור על לבן דורש הבעה רבה וטמפרמנט. (א׳ היידו)