סונטות ישראליות - רסיטל לפסנתר בביצוע עפרה יצחקי

תאריך פרסום: 11/09/2019

 

 

 

 

 

 

יום ראשון, 6/10/2019, ז' בתשרי תש"פ 15:30
אולם רקנאטי, מוזיאון תל אביב

 

מרדכי סתר: סונטה לפסנתר
דומניקו סקרלטי: סונטה לפסנתר ברה מינור, ק. 213
צבי אבני: סונטה לפסנתר מס' 2 "אפיטף"
דומניקו סקרלטי: סונטה לפסנתר במי במול מז'ור, ק. 474
יוסף טל: סונטה לפסנתר
          פרק ראשון | פרק שני – באסו אוסטינאטו | פרק שלישי - רונדו

 

 

פסנתר - עפרה יצחקי

 

להזמנת כרטיסים בטלפון: 03-7511883 | במייל: israelmusicfest@gmail.com | 
להרשמה מיידית: https://forms.gle/SvzAiHGn4EgMoyzAA  

 

 

מרדכי סתר - סונטה לפסנתר

מרדכי סתר הגיע ארצה כנער מרוסיה וזמן לא רב לאחר מכן נסע ללמוד בפאריס, בין השאר אצל נדיה בולנז'ה. לאחר שובו ארצה בשנת 1937 התוודע למוסיקה המזרחית, ששימשה לו מקור של חומר מוסיקלי והשראה אסתטית לשנים רבות. בעשורים הבאים, משנות הארבעים ועד שנות השישים, עשה שימוש בנעימות מזרחיות בלא מעט יצירות דרמטיות, רבות משתתפים ובעלות תכנים לאומיים-יהודיים, ובהן האורטוריה "תיקון חצות".
משנות השבעים החל סתר "להתכנס פנימה" ולהלחין יצירות להרכבים קאמריים ואחר כך לפסנתר סולו בלבד. בסך הכל הלחין כשלושים יצירות לפסנתר, ורובן טרם זכו לביצועים, להקלטות ולהכרה שהן ראויות להם.
כתוצאה מ"התכנסות" זו בשנותיו המאוחרות של סתר, ניתן לשמוע ביצירותיו המאוחרות סגנון אישי מאוד, בעל אופי פילוסופי-מדיטטיבי. רוב היצירות בתקופה זו נוטות להיות איטיות יותר, ורבים בהן הצלילים הארוכים והשקטים. עם זאת, וכפי שניתן לשמוע בסונטה, הדרמה לא חדלה מלהתקיים ביצירותיו של סתר גם בתקופה המאוחרת. אמנם הסונטה ברובה מתונה מאוד מבחינת המהירות וחוזק הצלילים, אך זהו אינו שקט מדיטטיבי רוגע, אלא שקט הטומן בחובו התפתחות איטית ועיקשת של דרמה סוערת.
כמו הסונטה הקלאסית, הסונטה לפסנתר מאת סתר מושתתת על שני נושאים בעלי אופי מנוגד: הנושא הראשון, בעל אופי מופשט ומהורהר, פותח את היצירה במרווחים עולים ויורדים בחלקו האמצעי-גבוה של הפסנתר; הנושא השני מופיע בצלילים הנמוכים של הפסנתר, הוא בעל אופי כבד, ודומה לנעימת תפילה יהודית.
שני הנושאים מתפתחים ומשתלבים זה בזה, עד לשיא דרמטי. השיא הזה, המנוגן בחוזקה בצלילי הפסנתר הגבוהים, הוא הסערה שאליה מתנקזים כל ההרהורים השקטים שבאו לפניו. מן השיא הזה נובע גם סיומה של היצירה – קודה ארוכה ללא נושא, שכולה הרמוניות הנעות באיטיות והיא דומה לרקיע זרוע כוכבים.

צבי אבני - אפיטף

אפיטף, ביוונית עתיקה, היא כתובת הנחרתת על גבי מצבה, ומספרת על חיי המת ועל מעשיו ותהילתו. הסונטה "אפיטף" הולחנה, על פי עדות מחברה, בתקופה של צער גדול, ויש בה לא מעט מן הווידוי האישי. ליצירה יש מוטו ספרותי - קטע מתוך הסיפור "מעשה בשבעה קבצנים" מאת רבי נחמן מברסלב:
"יש הר, ועל ההר ניצבת אבן, ומן האבן נובע מעיין. וכל דבר בעולם יש לו לב, וגם לעולם בשלמותו יש לב. ולב העולם הוא בעל קומה שלמה, עם פנים וידיים ורגליים וכו', אך אפילו ציפורן רגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר. וההר עם המעיין שוכן בקצהו האחד של העולם ובקצהו האחר ניצב לב העולם. והלב ניצב מול המעיין  והוא כמה ומשתוקק מאוד לבוא אל המעיין. וגעגועי הלב וכיסופיו אל המעיין עזים מאוד. והלב זועק כל העת מגודל רצונו לבוא אל המעיין. וגם המעיין משתוקק אליו בכל מאודו.
וללב שתי חולשות: האחת מחמת השמש המלהטת והצורבת, והאחרת מגודל געגועיו וערגתו את המעיין, צעקתו המתמדת ומרצונו ללכת אל המעיין. וכשהלב מתעייף ורוצה לשאוף רוח, באה ציפור גדולה ופורשת עליו כנפיה ומצילה עליו מפני השמש. אז נח הלב מעט, אף כי גם בעת מנוחתו לא יסיר עיניו מן המעיין ולא ירפה מכיסופיו.
ואם כה נכסף הלב אל המעיין, מדוע אין הוא הולך אליו? כי כשירצה להתקרב אל ההר שבראשו המעיין, תיעלם מעיניו פיסגת ההר ועימה גם המעיין (זה טבעו של הר גבוה, שפיסגתו נראית רק ממרחק ונעלמת כאשר מתקרבים אליו). וברגע שלא יראה את המעיין תצא נפשו של הלב, כי כל חיותו היא מן המעיין. ואם תצא נפש הלב, ייחרב העולם, כי הלב הוא חיות הכל ואין לו לעולם קיום בלי הלב. לכן אין הלב יכול ללכת אל המעיין והוא רק זועק ממקומו אל המעיין מגודל רצונו לבוא אליו.
ולמעיין אין זמן משלו, כי קיומו הוא מחוץ לזמן. וכיצד הוא מתקיים בעולם? הוא שואב את קיומו מן הלב, הנותן לו יום במתנה. וכשיגיע היום לקיצו לא יהיה עוד זמן למעיין והוא יכלה מן העולם. וכשיכלה המעיין יכלה גם הלב ועמו העולם כולו. וכשמתקרב היום אל סופו מתחילים הלב והמעיין להיפרד זה מזה. הם שרים זה לזה שירים נפלאים וחדים זה לזה חידות באהבה גדולה ובכיסופים עזים.
ואיש החסד-של-אמת משגיח על מעשיהם וכשמתקרב היום אל סופו בא האיש ומעניק ללב במתנה עוד יום. והלב נותן את היום במתנה למעיין וכך יש למעיין שוב זמן".
למרות השימוש בסיפור כמוטו, הסונטה "אפיטף" אינה יצירה מוסיקלית תכנית, המספרת סיפור, אלא יצירה המשתמשת בסיפור כנקודת מוצא רוחנית. אמנם נראה שהמלחין מעצב תמונת דיוקן מוסיקלית לכל אחד מהמשתתפים בסיפור - הלב, המעיין, ה"ציפור הגדול", איש חסד האמת, אפילו ההר והאבן - אך היצירה עצמה מתעלה מעל התוכן העלילתי והופכת למסע רגשי-רוחני.
כמו הסונטה של מרדכי סתר, כתובה הסונטה "אפיטף" בפרק אחד שיש בו שינויים רבים: שירה איטית של קול יחיד הופכת לתנועה מסיבית ומהירה של אקורדים, אווירה מהורהרת וחלומית הופכת לאנרגיה דחוסה. המבנה של היצירה חופשי ואינו עוקב באדיקות אחר מבנה הסונטה הקלאסית. המונח סונטה מתייחס כאן בעיקר לדרמה שמתחוללת בין ה"משתתפים", לניגודים שבין המשפטים המוסיקליים, להיקפה הגדול של היצירה, ולאמירה האפית-דרמטית שלה.

יוסף טל - סונטה לפסנתר

יוסף טל נולד בחבל פוזן שבגרמניה (כיום פולין) ולמד קומפוזיציה בבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין, בין השאר עם פאול הינדמית. כאשר הגיע ארצה בשנות השלושים, עם עליית הנאצים בגרמניה, נטו מלחינים רבים בארץ להלחנה של מוסיקה קונצרטית המאמצת לתוכה אלמנטים מוסיקליים מזרחיים ורעיונות לאומיים – אותו סגנון שהוגדר אחר כך כ"סגנון הים תיכוני" במוסיקה הישראלית. יוסף טל, בניגוד למלחינים אלו, נשאר נאמן למורשת המוסיקלית המרכז-אירופית, אותה הביא עמו מברלין.
בזיכרונותיו כותב טל: "באותו זמן נתגלע בארץ הפולמוס סביב המוסיקה הארצישראלית. צצו תיאוריות על מוסיקה "ים תיכונית", שתורגמו על ידי חסידיהן לשפת המעשה ביצירות מכל הסוגים... מתוך בורות מסוימת בעיקרי המשנה הציונית טענתי, שאין עולמו הרוחני של אדם משתנה מאתמול להיום; גם אם עליתי ארצה לבנות ולהיבנות בה עודני אותו יוזף גרינטל שהייתי קודם, ודרכי הביטוי המוזיקלי שתאמו את אישיותי עד כה שרירות וקיימות גם להבא. הייתי צעיר, סוער ובעל רוח סוררת, ועד מהרה יצא לי מוניטין של "אנפן טריבל" חסר תקנה. עם זאת לא הייתי מאושר ממעמדי הבדלני, וחיפשתי דרכים להשתלב ביצירה המוזיקלית של הארץ בלי לעשות שקר בנפשי".
בסונטה לפסנתר ניתן לשמוע הן את נאמנותו של טל לרוח המוסיקה האירופית המודרנית, והן את ניסיונו "להשתלב" מבלי "לעשות שקר בנפשו".
הסונטה כתובה, מבחינה צורנית, על פי מודל הסונטה הקלאסי: יש בה שלושה פרקים, והפרק הראשון כתוב בצורה האופיינית לסונטה, כלומר מבוסס על שני נושאים מנוגדים המתפתחים זה מול זה (הנושא הראשון – בצלילי הפסנתר הנמוכים – איטי, שקט ומרוחק; הנושא השני – מיד לאחריו – מהיר ומלא אנרגיה).
הפרק השני כשמו כן הוא - "באסו אוסטינטו" - כלומר, בס עיקש החוזר על עצמו. במקרה זה, הבס הוא מנגינה מוכרת – שירו של יהודה שרת "הן דמה בדמי זורם" למילותיה של רחל המשוררת. השיר חוזר באופן עיקש בבס לאורך הפרק כולו, אך אופיו משתנה על פי השינויים החלים בקולות המנוגנים מעליו.
"הן דמה בדמי זורם" – שיר פופולרי בארץ בזמנו, מתאר דרך הקשר של המשוררת לאם התנ"כית גם את שיבת העם היהודי לאדמתו. המנגינה של יהודה שרת, במנעד הצר שלה ובבחירת הצלילים, אופיינית למוסיקה העברית החלוצית של אותה התקופה. בסונטה של טל השיר לא רק מהווה בסיס לפרק השני, אלא מהדהד בסונטה כולה. המוטיב הפותח שלו – שלושה צלילים בעליה (למילים "הן דמה") – הוא אבן בניה מרכזית גם בשני הפרקים האחרים.
נראה שבשילוב השיר הזה כאבן בנייה בתוך יצירה הנאמנה לשפה מוסיקלית אירופית-מודרנית מצליח טל לתת ייצוג מסוים לרעיונות של סביבתו ותקופתו ועם זאת, ללא ספק, להישאר "אותו יוזף גרינטל" שהיה גם קודם. 

הן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

כתיבה: ד"ר עפרה יצחקי

 

עפרה יצחקי - פסנתר 

הפסנתרנית עפרה יצחקי היא בעלת תואר דוקטור לאמנות המוסיקה מבית הספר הגבוה לאמנויות ג'וליארד בניו יורק וזוכת תחרות המילניום לנגינת מוסיקה עכשווית לפסנתר מטעם קרנגי הול.
עם רפרטואר המשתרע מהמוסיקה של באך ובני דורו ועד למלחינים בני זמננו, עפרה יצחקי הופיעה ברסיטלים בלינקולן סנטר בניו יורק, במרכז האמנויות בשיקגו, באולם הקונצרטים הלאומי בטיוואן, במוזיאון תל אביב, בתאטרון ירושלים, בפסטיבל הפסנתר 'רור' בגרמניה, באולם הקאמרי של ה'פילהרמוני' בברלין, במרכז האמנויות בסאול (קוריאה) ועוד. היא הופיעה כסולנית עם תזמורות רבות בארץ ובחו"ל, בהן התזמורת הסימפונית האמריקנית, התזמורת הסימפונית של ברלין, תזמורת ירושלים רשות השידור, תזמורת חיפה, ועוד. 
כמבצעת נלהבת של מוסיקה בת זמננו, עפרה יצחקי ניגנה רסיטלים של מוזיקה מודרנית לפסנתר ב'מומא' (המוזיאון לאמנות מודרנית) ובפסטיבלים "קאטינג אדג'" ו"פוקוס" שבניו יורק, ושיתפה פעולה עם טובי ההרכבים בתחום זה  ובהם 'אנסמבל אינטרקונטמפורן' מפאריס, "הסולנים הווקליים של שטוטגרט", ו"יונייטד ברלין".
עפרה יצחקי הקליטה תכניות בנגינתה בעבור רדיו תרבות גרמניה, קול המוסיקה בישראל ותחנת הרדיו הקלאסי של ניו יורק, וכן בעבור חברות התקליטים אלבאני וימאהה.
עפרה יצחקי מלמדת בביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב. היא שופטת בתחרויות ובהן פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים, תחרות פאול בן-חיים לביצוע מוסיקה ישראלית ותחרויות קרן התרבות אמריקה-ישראל. היא מתגוררת עם משפחתה בתל אביב.