הרהורים על שלושה אקורדים של אלבן ברג
לפסנתר

אחד המקומות באופרה ״ווצק״ לאלבן ברג שמאז ומתמיד הרשים אותי במיוחד הוא סצינה השניה במערכה הראשונה כשווצק וחברו אנדרס עסוקים בכריתת ענפים בשדה פתוח בקצה העיר לעת דמדומי הערב. אחד המרכיבים המאפיינים סצינה זו הוא קונטרסט חריף בין שני עולמות, עולם המציאות המרה מזה (״המקום הזה הוא ארור״ מפיו של ווצק) ועולם של עליצות נאיבית וחוסר כל דאגה מאידך (״מה עליזים הם חיי הצייד״ מפיו של אנדרס). שינוי פתאומי כזה בין טרגיות ועליצות זה אחר זה מהווה, דרך אגב, אחד היסודות עליהם ביסס ברג את האופרה כולה. שלושה אקורדים שקטים המושמעים תחילה בכלי נשיפה ומיד אחרי זה בכלי מיתר פותחים את הסצינה הנ״ל כשאוירה קודרת ומסתורית אופפת אקורדים אלה, כעין הרדמה עצובה לטרגדיה הממשמשת ובאה. קשה לנתח את האקורדים מבחינת חוקי ההרמוניה המקובלים. מסתבר, כפי שמגדיר זאת ברג עצמו באחד הקומנטרים שלו באופרה, שיש לפנינו כעין ״רצף של מגווני צליל״, ברוח המושג כפי שהוא הוזכר לראשונה ״בתורה ההרמוניה״ של ארנולד שנברג, מורו ורבו של ברג. ״רצף גוון צלילי״ זה נובע ללא ספק מהספקטרום ההרמוני המיוחד והמוזר של אקורדים אלה. ברג, אשר ביסס כל פרק של האופרה על מבנה צורתי מוסיקלי מסויים (כגון סונאטה, פאסקליה וכו׳), מגדיר סצינה זו כ״רפסודיה על שלושה אקורדים״. ביצירתי תכננתי לבנות כעין קונטרפונקט סמלי להרמוניות אלה במטרה לעטר ולפתח את הנושא הקצר הזה אשר גלומה בו עצמה כה רבה. נסיתי לעשות זאת תוך שאיפה לשמור על הקונטרסט באותה רוח מקורית וגם - עד כמה שזה ניתן באמצעות הפסנתר - על גווני הצליל שבתוך שלושה אקורדים אלה.