סונטה
לצ׳לו ולפסנתר
סונטה לצ'לו ולפסנתר (1990/91) הנושא של המרת קונספציות טונליות בפרמטרים משניים (כמו צבע, טקסטורה, ארטיקולציה וכו') עניין אותי מאוד בשנים האחרונות. הניסיון לכתוב פרק סונטה, שיומרו בו המרכיבים ההרמוניים הקלאסיים (טוניקה-דומיננטה) במקבילות משניות (שקט-צליל) עמד ביסוד תהליך הכתיבה של יצירה זאת. סביב ה"שקט" וה"לא שקט", שגוניו רבים, התפתחה הסונטה, והיא, בעיקרה, לירית ואקספרסיבית. כמו יצירותיי הקאמריות האחרות, גם ביצירה זו בולטים מרכיבים "חוסר קומוניקציה" והם ישנם במימדים האופקיים והאנכיים כאחד. משפט מספרה של מיכל סרי משמ מוטו ליצירה: "מעולם לא נגעתי בקצותיו של הצער". אני מודה לצ'לן צבי פלסר שעבדתי עמו בקרבה. עזרתו האדיבה, תמיכתו וסבלנותו סייעו לעצב את הגרסה הסופית של היצירה. הקדשתי את הסונטה לאליזבט ולג'ורג' קראמב לזכר ימינו היפים בפילדלפיה. עודד זהבי
שתפו בווטסאפ