אודות היצירה

במידה שהמוסיקה יכולה להיות אוטוביוגרפית, אין ספק שכתורת זו הולמת את הדפים האלה. כתבתי אותם ב-1960, בוילה הנשקפת על מפרץ קרתגה המרהיב, ברגע קשה ומבשר רעות בחיי. כיום נראה לי, שאם הצלחתי לצאת מאותם ימים, היה זה גם בזכות מאמצי לצקת את הלכי רוחי לתוך המוסיקה שלי.

אני מהסס לקרוא למוסיקה זו "קומפוזיציה". תיאור הולם יותר הוא התנהגות חופשית ליד הפסנתר, כפי שנתפסה ונחקקה בזיכרון ונרשמה כמיטב יכולתי בתווים. אבל איזה תווים יכולים לשמר ריתמוס גועש כזה, עוויתות כאלה של דינמיקה, המשתנים אפילו בין שני ביצועים רצופים שלי עצמי? נאלצתי לבחור בין שני פתרונות: או לרשום כל ניואנס, כל שינוי ריתמי קל שבקלים, תוך ציון התנודות המתמידות של האצה והאטה – ודרך זו מוצאת את ביטוייה בפרטיטורה המפורטת מאוד התובעת עם זאת ספונטניות מצד המבצע – או לכתוב באופן סכמטי ולהטיל על המבצע להוסיף עניינים מהותיים ביותר, והרי בסגנון כה אישי ובלתי מסורתי קשה מאוד לצפות מן המבצע שיקלע למטרה.

לכן בחרתי בפתרון הראשון, מתוך תקוה שמי שמסוגל לרכוש ולהשתלט על מקצבים מורכבים אלה, יוכל להבין את האורגניות הטבועה בהם ולנגנם כאילו ברגע זה נקרו על דרכו לראשונה.

קטעים אלה הם חוליה מרכזית בשרשרת שראשיתה בפלזמות (1957) ובמסע מסביב לפסנתרי (1962) – יצירות שאת כולן מאחד אותו אופי של תיאור עצמי ואסוציאציה חופשית. שלושת הדפים של יומן זה מעלים את זכרם של שלושה רגעים: 1) מתיחות קיצונית של שעות אחרי הצהרים המאוחרות, המביאות להתפרצות אורגזמית, ובעקבותיה – התמוטטות המתוארת באופן אירוני; 2) אורית בוקר, שאורו ומצב רוחו ההפכפך נבלעים לאיטם בתוך הזיה; 3) היחלצות מסיוטי היום והאושר שבגילוי המציאות המוסמלת על ידי ציפורים.

אנדרה היידו