אודות היצירה

ידידי הפסנתרן ביקש אותי להלחין בשבילו חמש דקות של מוסיקה להשלמת התכנית של הרסיטל הבא שלו. אז התיישבתי כדי לחשוב מה ניתן לעשות עם חמש דקות של זמן ריק במובן מוסיקלי. ניסיתי לרקום סידרת וריאציות סביב לחן מסורתי בעל יופי נדיר. אבל כשהגעתי אל הווריאציה הרביעית נוכחתי לדעת שהן תגענה הרחק מעבר לחמש הדקות שהוקצבו לי. אז התחלתי לאלתר מבוא איטי מבלי שהיה לי מושג קלוש כלשהו מה אמור המבוא הזה להביא. אבל ברגע שהמבוא הזה מיצה את עצמו ונעצר, משהו מאד מלא-חיים קפץ והופיע והחל לנוע, להתפתח ולגדול. והנה, מתוך ה"משהו" הזה, המלא חיים, צומח לו "משהו" חדש, מתנועע, מתפתח וגדל בצורת קנון ומשנה את טעמו באינסוף גלגולים. ואחרי שכל המהומה הזאת מיצתה את עצמה והקנון התפרק לגורמים ונעצר – שוב בא המבוא האיטי, אך הפעם בסולם אחר, והפעם כדי להביא בעקבותיו את חטיבת הסיום. אבל חטיבת הסיום הזאת אינה אלא וריאציה חדשה של אותו “משהו מלא חיים”. וריאציה שפורצת קדימה בדהרה יחד עם תזכורת קצרה של הקנון.

כך הסונטינה הקטנה שלי יצאה לאוויר העולם. לא אני עשיתי אותה. לכל היותר שרבטתי את התווים על הנייר, או יותר נכון: העליתי את התווים על מסך המחשב, כשאני מציית לכורח פנימי של מה שהלך והתפתח לפני עיני ואזני רוחי. אותו כורח פנימי עצמו ציווה את משך הזמן של שבע ומשהו דקות, מעבר לחמש הדקות שהוקצבו לי מלכתחילה. ובזה אני מציע את דברי התנצלותי הכנים לידידי היקר הפסנתרן.