אודות היצירה

בסונטה לפסנתר בוחנת רחל גלעין את הקשר ההדוק בינה לבין הפסנתר שהחל בגיל צעיר. לדברי גלעין, שסגנונה משלב בין מצלולים עכשוויים לבין כתיבה מסורתית, היא החלה לאלתר בילדותה לצד הנגינה מתווים. באלתוריה ניסתה תחילה לחקות את סגנונם של גדולי המלחינים שאותם הכירה דרך לימודי הפסנתר, אך בהמשך נמנעה ממקצב קבוע ומקווים מלודיים רציפים, מאפיינים אליהם נחשפה כטכניקות הלחנה מאוחר יותר. בעוד הפרק הראשון של הסונטה הפותח בסדרת אשכולות צליליים מבטא את סגנון ההלחנה העכשווי, הפרק השני הוא מארש אבל המושפע מפרקים איטיים של בטהובן ושוברט. הפרק השלישי, שמקור ההשראה העיקרי שלו היה הפרק המסיים את סונטת ולדשטיין של בטהובן, משלב בין שני הסגנונות. על אף השוני בין הפרקים, הופעת מוטיבים דומים והווריאציות על מוטיב מארש האבל מקשרים בין כל חלקי היצירה ההופכים לרצף סיפורי אחד. הסונטה המשקפת את ההתייחסות אל הפסנתר ככלי שירתי מחד וככלי נקישתי מאידך, מציבה אם כן 'מראה' אל מול ספרות הפסנתר מהמאה ה־19 ועד המאה ה־21 ומבטאת את האופן בו ספרות זו השפיעה על סגנון ההלחנה של גלעין.   היצירה בוצעה בבכורה על ידי עפרה יצחקי בשנת 2019 והוקלטה על ידי חגי יודן.