סויטה שמית
לפסנתר

סויטה שמית היא אחת היצירות המקוריות והחלוציות של "הסגנון הים-תיכוני" במוזיקה הישראלית האמנותית. בוסקוביץ' עיצב וזיקק סגנון זה בעקבות מחקר אינטנסיבי וממושך, וחיבר את גרסאות היסוד של סויטה שמית – לתזמורות ולפסנתר סולו – ב-1945/6. בשנות החמישים הוסיף עליהן גרסאות לשני פסנתרים (1954) ולפסנתר בארבע ידיים (1957), וערך מחדש את שתי גרסאות היסוד (1958/9). בתהליך זה נוצרו מספר גרסאות הכוללות בתוכן שינויים במרקם, במספר הפרקים, בעריכת המשפטים ובתבניות המקצבים, אך משמרות כולן את האופי והסגנון המיוחד של היצירה.

המצלול המזרחי של המוזיקה נובע מעירוב של מודוסים שונים ותבניות מאקאם, אשר להם לעיתים קרובות מרכז טונאלי משותף; מתבניות מלודיות קצרות החוזרות בווריאציות; משימוש תכוף במרווחי הסקונדה, הקוורטה, הקווינטה והספטימה; מהעשרת המרקם בהיתקים כרומטיים והטרופוניה מעוטרת, בצירוף המיית צלילים נחים (בורדון) ואוניסוני ברבדים השונים של המרקם; מריתמוסים חדים ופסוקים במשקלים משתנים; מקשת מגוונת של סוגי סטקאטו – מהפיציקאטו ועד המרטלאטו התקיף והסוער – המשקפת את ההשראה ששאב המלחין מאופן הנגינה וההצללות של כלי הפריטה של המזרח התיכון (כגון העוד, הסנטור והקאנון) בלוויית הדרבוקה; ומתבניות מלודיות השואבות את השראתן מהזורנה (חליל ערבי). הדימוי הצלילי של היצירה, כפי שהוגדר על-ידי המלחין, מאפשר שימוש עשיר בפדאל. לדבריו, "למוזיקה המזרחית אופי "חוץ-ביתי"; היא "רווית מרחבים [...] שיש בהם משרידיה של הרגשת המדבר". הדימוי החוץ-ביתי מזכיר לו גם את מצלול תזמורת הגמלאן האינדונזי, "המעניק למאזין תחושה קוסמית של שקיפות מוארת הנוסכת אופטימיות".

פרקי הסוויטה הם: 1. פרלוד: – טוקטה - כעין תַקְסִים – מבוא, קטע ביניים מאולתר במוזיקה הערבית; 2. הגות – פרק בעל אופי לירי-פיוטי, הנכלל בנוסח לתזמורת ובנוסח לפסנתר סולו; 3. עממיה – בסגנון מחול עממי; 4. נופ-יה – פסטוראלה מזרחית; 5. טוקטינה – מופיעה בנוסח לתזמורת ובנוסח לפסנתר סולו ושני פסנתרים; 6. הודיה – בצורת רונדו, באווירה שמחה וחגיגית.

מרים בוסקוביץ'