אודות היצירה

בשנת 1994, בעת שהותי עם משפחתי בשנת שבתון בניו יורק, הגיע לידי עותק מספר השירים של פרימו לוי בתרגום לאנגלית. עד אותה עת קראתי חלק גדול מכתביו, אך לא הכרתי את שיריו של סופר ייחודי ומעמיק זה, שבגובלות ובסיפוריו הקצרים חושף אותנו להתמודדות עם ההיבטים האנושיים והבלתי-אנושיים של זוועות השואה מנקודת מבטו האישית.

מחשבותיו ודעותיו של פרימו לוי מוצאים ביטוי בכתביו, לפרקים באורח ישיר ועובדתי ולפרקים מזווית ראייה פילוסופית יותר, כשגישתו הבסיסית חפה מרחמים עצמיים או פתוס עודף. תכונות אלה מחודדות אף יותר בשיריו (פחות ממאה), שנכתבו בשנים 1987-1943. סקרן הייתי לשמוע את השירים בשפת המקור ואכן, למרות שליטתי המוגבלת באיטלקית, מצאו צלילם וקצבם חן בעיני. לכן בחרתי לחבר את המוסיקה לשירים באיטלקית ואני חב תודה לזמרת זמרה אורגת, שסייעה בידי בכל הנוגע למקצבי השירים ולהיגויים הנכון. אדם נוסף שברצוני להזכיר הוא ידידי ותלמידי לשעבר יעקב ברגמן, קורא נלהב של כתבי פרימו לוי, שעודדני לחבר שירים אלה ואשר גם ניצח בביצוע הבכורה של היצירה בקולורדו ולאחר מכן בניו יורק. כן מודה אני למר ג'רי ג'ייקובס, יו"ר ה-Interfaith Committee of Remembrance על סיועו בהכנת הקונצרט בניו יורק, ולידידיי היקרים רות וג'ון ראוץ', המייסדים וראשי המרכז לתרבות וליצירה יהודית בלוס אנג'לס, שהיצירה מוקדשת להם.

חמשת השירים אשר בחרתי מבטאים מגוון מחשבות והלכי רוח. סיוט מעורר אימה ב"מאה במספר היו" (Ernao Cento), זעם תוקפני ב"תן לנו" (Dateci), ונוסטלגיה ב"לשיר" (Cantare). בין אלה מופיעים "שקיעה בפוסולי" (Il Tramonto Di Fossoli) - מבט מהורהר על חיים ומוות, ו"על פי ריינר מריה רילקה" - ביטוי אישי למחשבות גורליות על קורותיו בהווה (1946) ובדרך שהוא חייב לבחור למען עתיד כלשהו. בשיר החותם את המחזור, "לשיר", לא עמדתי בפיתוי וציטטתי מתוך שיר עם איטלקי ידוע (סנטה לוצ'יה). כן השתמשתי במוטיב המוכר מקינת אריאדנה של מונטוורדי. שניהם מסמלים בעיני את יופיו הכואב של עבר רחוק ואבוד.