אודות היצירה

אילו רציתי לכתוב מוסיקה לכלי נגינה יחיד בהשראת סיפורי המקרא על קין והבל, על חנוך ומתושלח, על למך ושתי נשותיו עדה וצלה – באיזה כלי נגינה הייתי בוחר? – קרוב לודאי שהייתי בוחר בקונטרבאס. אך לא כך קרה, אלא להיפך: כאשר פנה אלי נגן הקונטרבאס רון מרחבי בהצעה לכתוב משהו בשביל הכלי שלו, מייד עלו בדמיוני סיפורי המקרא על אבות אבותינו הקדומים הזכורים לי עוד מכיתה אלף.     

שמו של הקונטרבאס בעברית "בטנון", והוא אכן כלי בטנוני, הגדול ביותר והשמן ביותר מכל כלי התזמרת. הוא גם שונה מכל כלי הקשת, אליהם הוא שייך: קשה לו להשתפך במנגינות קורעות לב כמו הכינור. הוא אינו יכול ואינו רוצה להתחרות בצליל החם והמרגש של הצ'לו. הוא קצת דומה לויולה בצלילו הקודר. אבל הוא ראשון בין כל כלי הקשת בצלילים העמוקים שלו ובמנעד האדיר שבין הצליל העמוק ביותר ובין הצלילים הדקים ביותר.

לצלילי התזמרת הבטנון נותן עומק ונפח. אבל כשהוא לבדו יש לו צליל אפור, אפור על כל גווני גווניו. האפרורית הזאת נותנת תחושה של מרחק בחלל ובזמן. מרחק ומסתורין. לכן נתתי לבטנון "לספר" כביכול בצלילים משהו מסיפורי בראשית. "לצייר" כביכול בצלילים דמויות מקדם.

אני מודע היטב לעובדה כי, לאמתו של דבר, מוסיקה אינה מסוגלת לספר סיפורים או לצייר ציורים. איך סיפור נהפך לצלילים? – זהו סוד כמוס הנבצר מבינתי. אני רק משער כי האלכימיה הזאת מתרחשת אי שם במבוכי החומר האפור שמתחת לקרקפת שלי.