אודות היצירה

אני נרגש להגיש לכם צלילים משלי כמנחה מוזיקלית. בחוברת הזו קיבצתי 10 קטעים לפסנתר, שהולחנו בתקופות שונות, החל מראשית שנות השבעים ועד לאחרונה ממש. הקטעים הינם במגוון סגנונות, כיאה לסגנוני האקלקטי.

בתווים יש רק מעט הוראות נגינה ודינמיקה. החלטתי לצמצם ולהתאפק מלתרגם את מכלול התחושות לכדי הוראות ביצוע. אני מוצא יופי ועוצמה בכך שהקטעים ינוגנו באופן שונה בידי אנשים שונים. לא רציתי להכתיב יותר מדי. האינטרפרטציה האישית, הייחודית והמרעננת של כל אחד ואחת מכם/כן, היא מרגשת ומסקרנת. הרי מתי המוזיקה בשיאה? כשהיא מבטאת תחושות דומות באופנים שונים. מה יותר מופלא וקסום מאשר לשמוע את אותם צלילים מדוברים אחרת על ידי כל אדם. רק לעתים הוספתי הוראות של דינמיקה, מהירויות, אצבוע וכד’.

אני סקרן לשמוע את המוזיקה הזאת מדברת במגוון קולות שונים. כמקובל בעולם הג’אז, לא לפי פקודות מחייבות. זה מעניק למוזיקה חופש רב יותר לפרוש כנפיים ולעוף. אני זוכר שמאז שהייתי ילד כעסתי קצת על המלחינים או על המורה שהכריחו אותי לנגן בדיוק לפי הכתוב. אני נפעם יותר משגיאות בצלילים ומתעוזה בביצוע מאשר אחדות סגנונית מחייבת.

אז אחיותיי ואחיי, אנא פרשו כנפיים ועופו עם הצלילים האלה כאוות נפשכם.

מקווה שתאהבו את שאצבעותיכם/כן מנגנות.

בהצלחה, בברכת אהבה ואחוות המוזיקאים.

שלמה

נ.ב. 1

הלוואי ויכולתי באורח פלא להיות שם אתכם, עם כל אחד ואחת מכם כשאתם מנגנים את צליליי.

בואו נגיד שאני כאילו אכן נוכח שם ומאזין לכם מבעד לצלילים הניבטים מהדף.

נ.ב. 2

ובכל זאת, למרות שהצהרתי על חוסר רצוני להנחות את אופן הביצוע יותר מדי, אני מבקש להמליץ על משהו: כדי להרגיש נכון, או לפחות כדי להתחבר אל כוונת המלחין, אני ממליץ להרגיש את הזמן בצורה מדויקת. צריך להרגיש את ערך הזמן הנמוך (המהיר) כדי ש”יישב” נכון.

הנה שתי דוגמאות למקומות כאלה: ב”מיקי לא מאוס” בתיבות 54-50, וב”טרנזישן” בתיבות 61-54. נסו להרגיש את חלקי השש-עשרה בדייקנות, כמעט באופן מכני, ואז המוזיקה תזרום נכון, או כמו שאומרים בסגנון הרוק - יהיה “גרוב”.