אודות היצירה

בגיל 61 כתבתי את הסימפוניה השנייה שלי. אני שמח ששתי הסימפוניות שלי נכתבו עבור התזמורת הסימפונית חיפה, תזמורת שהייתה לי לבית עם שובי ארצה בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה.

נדמה לי שכל מי שקורא את הדברים האלו שואל את עצמו (ובצדק) מי כותב היום סימפוניות? מי כותב היום סימפוניות???? אחד הדברים שמלחינים בדרך כלל לא מודים בהם הוא שבתחילת הכתיבה, או כשמתקבלת החלטה על כתיבת יצירה, לא תמיד ברור איזו יצירה תתקבל בסופו של התהליך. כשבחרתי לכתוב דווקא בצורת הסימפוניה התלת-פרקית ידעתי שאני עוסק במידה מסוימת בהתייחסות הווית אל העבר. אל עבר אישי רחוק וקרוב ואולי גם על עבר "אחר", רחב יותר.

כותרת היצירה, המתכתבת במודע ביותר ממישור אחד עם יצירותיו של דמיטרי שוסטקוביץ', מרמזת על שנה מכריעה בביוגרפיה האישית שלי: השנה שבה שירתתי כטנקיסט (מאוד לא מוכשר) במלחמת לבנון הראשונה. להבדיל משוסטקוביץ', שעסק בגבורת אנשי לנינגרד, אני מנסה להעלות זיכרונות, שברי זיכרונות, רגשות ומחשבות לאחר ארבעים שנה. אין פה "פוזיציה" או אג'נדה, זו לא יצירת מחאה, זו יצירה אישית על התמודדות עם זיכרונות, עם "הבזקים", עם ההיכרות עם עשרות יצירות אחרות שנבעו מחוויות דומות.

באופן מוזר, ביקור בתערוכה של האמן הסיני איי וייוויי חיזקה אותי בדיעבד בהרגשה שלא משנה מהו החומר שבו אתה עוסק, בסופו של דבר אתה חוזר אל הקליע, אל הקיר המחורר, אל ריח העשן. אלא שבחיים, כמו בסימפוניות טובות, סוף הפרק לא מסמן דווקא את "סוף הסיפור", הפרק השני מספר מבחינתי סיפור של מאבק אחר, המאבק להיות לירי, להיות רגשי, להיות רגיש, לשיר שיר למרות כל מה שמתרחש מסביב. הדיאלוג המאוד מורכב בין "פנים" ו"חוץ" מעסיק אותי בחיי היום-יום, כמו גם בעבודה היצירתית שלי. היו תקופות שבהן להיות לירי היה מקובל פחות. אני שמח על היכולת והצורך לכתוב מוסיקה שבמרכזה מנגינה.

הפרק השלישי הוא מעין מחווה אישית שלי למלחין מרק לברי. סיפור חייו של לברי מעניין (אני ממליץ מאוד לקרוא על המלחין הזה ולהאזין ליצירותיו באתר העמותה למורשת מרק לברי), ומעניינת במיוחד הפגישה שלו עם בני העדה הדרוזית כשהגיע לדליית אל כרמל כדי לכתוב יצירה בשם זה שהוזמנה ממנו על ידי בן גוריון. ישנה היום אופנה בחקר המוסיקה הישראלית שמדברת על "קולוניאליזם תרבותי", "ניכוס ואיון של הזולת", על "כיכר השוק הריקה". החריש במידה רבה דיון בדיאלוג המורכב שבין המהגר לבין תושב המקור. לי נדמה שלברי ואחרים שהתחילו את תהליך ה"חיפוש" אחרי שורשים חדשים במולדת כשהם עקורים, מגורשים, פליטים הסתכלו דווקא בקנאה במקומיים שהיו נטועים על אדמתם. לברי פגש בחקלאים, באנשים הדבקים בחיי הקהילה שלהם, באנשים שהלבוש שלהם הולם את האקלים המקומי. המוסיקולוגית ד"ר עירית יונגרמן כתבה בעבודת הדוקטורט שלה על מורכבות המושג "מזרח" בעשייתם ובכתבי המלחינים שהיגרו לכאן. בבואו לצייר דימוי אוטופי של המזרח, הביא לברי אל "דליית אל כרמל" שלו את האימפרסיוניזם הצרפתי ואת המודאליות הרוסית. איני מצטרף לאלו הפוטרים את הפנייה לסגנונות אלה כאוריינטליזם. לברי חיפש אחרי הלימה בין עולמו המוסיקלי לבין המציאות אליה היגר.

נדמה לי שבמצבי אני לא שונה בהרבה מזה של לברי. שישים ואחת שנה אחרי חיבור "דליית אל כרמל" החיפוש אחרי ההלימה בין העולם המוסיקלי שלי ובין המציאות שבה אני חי (תרבותית ואחרת) מתסכל לא פחות. הפרק השלישי בסימפוניה הוא מבחינתי פרק "מתבונן": מתבונן על המציאות המוסיקלית ומתקשה להכיל אותה.

הפרק הזה (יחד עם הפרק השני) הם פרקי מאבק הוויים, שבבסיסם החוויה שאיננה מרפה, זו של 1982.

עודד זהבי