אודות היצירה

מוסיקה זאת בשלשה פרקים נכתבה במקורה בשביל חלילית אלט, צ'לו-בארוק וצ'מבלו. הרכב כלי הנגינה משפיע ללא ספק על אופי היצירה: יש בה משהו מרוח המאה השבע עשרה, אולי השמונה עשרה.  

הפרק הראשון הוא פרק סונטה בארוקי par excellence. יש בו שתי חטיבות, ובסוף כל אחת סימן חזרה, כלומר על הנגנים לחזור פעמיים על כל חטיבה. דבר כזה הוא בבל יישמע ובבל ייראה במקומותינו ובזמננו. בחוגים מסוימים זה נחשב אפילו לא הגון. נגנים בימינו, אפילו כשהם משמיעים סונטה של בטהובן הם מרשים לעצמם  לא לחזור על חטיבת מוסיקה, אף על פי שבטהובן דרש זאת במפורש. מילת המפתח להבנת גישה פסולה זאת היא "ביצוע". היום לא מנגנים. היום לא שרים. היום "מבצעים". ואם כך הוא הדבר, ואם כבר "ביצעתי" קטע מוסיקה, אז למה לבצע שוב? ובכן – המוסיקה הזאת אינה מיועדת ל"ביצוע". היא מיועדת לנגינה בידי נגנים שאוהבים מוסיקה, נגנים שליבם מתרונן עם השמעתה.

הפרק השני הוא פרק ואריאציות. כלומר, גם כאן עקרון החזרה שולט. כאן החזרה היא כפולה ומכופלת. לנושא הואריאציות שתי חטיבות, וכל אחת חוזרת פעמיים, אם כי תוך שינויי כלים ואופי. והנושא בשלמותו חוזר חמש או שש פעמים (לא טרחתי לספור), בגלגולים שונים.

והפרק האחרון אינו אלא רונדו קלאסי, ובו כמובן חזרות למכביר. הוא אשר אמרתי: מוסיקה זאת נושמת אוויר של המאה השבע עשרה, אולי השמונה עשרה.