אודות היצירה

שומה על יצירה לתזמורת סימפונית, הנכתבת לקראת המאה ה-20, לחשוב כבר על שאלות של המאה ה-21. אל מהותם של המרכיבים המוסיקליים ביצירותיהם של המלחינים הדגולים של המסורת הקלאסית העמקנו חדור עד כדי כך שאנחנו מוכנים לחקור הקשרים חדשים ולחולל את השפעת הגומלין שבין תחושה לתובנה על פי הכרות שעוצבו לאחרונה.

ברצוני להציב כמה תמרורים בדרכו של המאזין, העשויים לסייע לו לגלות בנו, זה את הצמיחה. כל אחד מכלי הנגינה המשתתפים מפיק איכות צליל ואנרגיית צליל, הנובעות מחייו העצמיים הפנימיים, עתירי הניגודים. אין זה אפוא גון הצליל, אשר ממילא אינו בר הגדרה, המהווה גירוי למלחין ולמאזין כאחד, אלא מידת אנרגיה מסוימת. את האפשרויות האינסופיות לכאורה של צירופי צליל יש להעמיד בקפידה לשירות הניסוח של מחשבת היסוד המוסיקלית של קומפוזיציה. ברק חיצוני של אפקטים צליליים אינו מסוגל לתמוך בחיי הרגש של המחשבה ולהעצימם. אלה משימותיו של מינוי אנרגטי המדוד במשורה.

לזאת מצטרפת פעולתו של זמן מאורגן, אשר אנו נוהגים באופן בלתי מניח את הדעת לכנותה מקצב. באמצעות הטעמות קלות וכבדות טווה המקצב מעין רשת מוסיקלית של אורות וצללים – מרקם, המאחד את הצפיפות ואת הבהירות בכל הדרגות עם האנרגיות של הצלילים.

חומר בנייה שכזה מצריך אז גם חללים אחרים, שונים מן המסגרת, אשר הצורה הסימפונית המסורתית – מורחבת ככל שתהיה – מסוגלת להציע. בשביל תהליכים אלה אין לנו שמות, לא מערכות ולא תיאוריות. הכל ביצירה. עם זאת, ביכולתנו להבחין כי קשרים בסיסיים לעבר מקיימים את רציפות הזרם. דבר אינו נקרע עקב חוסר בטחון תקפני כלשהו. המאזין יגלה, בין היתר, בקלות את התפקיד החיובי שממלאת חזרה, גם אם החזרה שונה מזאת שהתאבנה בינתיים והייתה נקוטה בצורת סונטה. אולם החזרה נותרה נציגה חשובה של מחזור, וממלאת בכל פעם תפקיד אחר ברצף שמן העבר לעתיד.

יוסף טל