אודות היצירה

תרועה של תקווה לתזמורת סימפונית נכתבה בהזמנת להב שני והתזמורת הפילהרמונית הישראלית בתקופת מלחמת "חרבות ברזל".

היצירה שואפת ליצור מזיגה בין שתי תפיסות מנוגדות: זו הריאליסטית הרואה באמנות "חלון" למציאות וזו הבדיונית בה האמנות היא בבחינת "חלום" מהמציאות. ניתן לשמוע אפוא הצללות דיסוננטיות, רקיעות ויריות – קולות המגיבים למציאות העכשווית, לצד עוגנים קונסוננטיים טונאליים-מודאליים המשמשים כמפלט, בריחה, בועת אשליה.

במהלך היצירה ניתן לזהות ציטטות משירי מלחמות ישראל לצד שירי מולדת, שזירתם שואפת לגלם את האתגר שבאהבת ארץ הטובלת בדם. השירים מתפקדים כמעין קודים תרבותיים; כל ציטוט – כרמז קצרצר – מבקש להדהד את הטקסט של השיר המלא כולל ההקשר ההיסטורי שהוביל ליצירתו. בין השירים ניתן לזהות את: "האמיני יום יבוא", "חורף 73", "ארץ ארץ", "בלדה לחובש", "אין לי ארץ אחרת", "החיטה צומחת שוב", "על כל אלה". רגע השיא של היצירה מופיע עם הציטוט "הביתה" שהפך לסמל מוסיקלי המבטא את הציפייה העזה להחזרת החטופים.

דווקא בעת מלחמה, על כל הזוועה הכרוכה בה, תרועה של תקווה שואפת להצהיר חיים בצליל ולהדהד בתרועה ארוכה של תקווה.