קלייר מגנאג'י – סופרן
אירנה פרידלנד – פסנתר

מק"ט: IMI-CD-52
שנת פרסום: 2015

מלחינים ישראלים בדורות קודמים עסקו לא מעט בשאלות של זהות וסגנון, בחפשם אחר זהות מוזיקלית ישראלית אחידה ומאחדת. מאוסף השירים ציפור יחידה של עודד זהבי עולה זהות אחרת, עכשווית, שדווקא ריבוי הקולות המשתתפים בה הוא שעושה אותה לישראלית. תמונת העולם המצטיירת ממכלול השירים של זהבי היא פלורליסטית, ויש בה מקום וביטוי גלוי להשפעות, מסורות, סגנונות ושפות שונות זו מזו ומשלימות זו לזו, הנוגעות כולן לתרבות ולמוזיקה הישראלית הנמצאות בהתהוות מתמדת.
דמות הציפור, המופיעה ברבים מהשירים שהלחין זהבי, מיטיבה לסמל את ריבוי פנים זה: הנה היא ציפור הקיץ הקטנה המצייצת ליד בית סבא, בעיירה היהודית שאבדה; היא "הציפור הלכודה", סמל לעדה היהודית המתפללת לשנת ברכה בפיוט הגשם אל חי יפתח אוצרות שמים; היא ציפור הלב המפרפרת בשברון וכאב בשירת הפלמנקו הצוענית-אנדלוסית, ובדומה לכך, מדומה ללב גם בשיר ציפור יחידה (בהרי ירושלים) של לאה גולדברג; היא הקול והזהות בשירה של יונה וולך; היא הציפור הנחלמת, ציפור גן העדן העלומה והנכספת, בשיר האידי דר פויגעל.
ציפור-הנוד, הזכורה לנו משירו הידוע של ביאליק, היא סמל לקיום הגלותי של העם היהודי, לצועני או ליהודי הנודד, שבמסעותיהם אוספים מסורות והשפעות מוזיקליות שונות. גם כאן משמשת הציפור כלי איסוף לנגינות שונות, מהדי זיכרון הגולה ועד המכלול האנושי המגוון שבדרום תל אביב. יחד עם השימוש במסגרת השיר, מופיעים באוסף צבעים וניחוחות שונים, המשקפים את העולמות הרבים ולעתים מנוגדים שדמותם עולה מן השירים. כך למשל, שירי הפיוט אל חי יפתח אוצרות שמים וירד דודי לגנו משמרים משהו מאופן השירה והליווי הכלי של הפיוטים. קולו של הקאנון המסורתי נשמע היטב בתפקיד הפסנתר שבפיוט ירד דודי לגנו לר' ישראל נג'ארה, הנוגע במסורת הספרדית-אנדלוסית ממנה שאב נג'ארה. לעומת זאת, השיר הנך יפה רעייתי, לפסוקים משיר השירים, מתאפיין בגוונים מודאליים כמו גם בשימוש המלודי במרווחי קווינטה וקווארטה, המזכיר את הקריאה בטעמי המקרא.
אך לצד השפעות אלה, ולמרות נוכחותם הבולטת של מקורות מסורתיים ועממיים שקולם נשמע בין קולותיה הרבים של הציפור היחידה, מתייחס האוסף כולו ישירות למסורת הליד – השיר האמנותי – ונוגע במפורש ביצירתו של שוברט בסוגה זו. לא רק הציטוט המוזיקלי הישיר מתוך שירי שוברט מבטא זאת, אלא באופן רחב יותר, הצבתו של האוסף כולו כחלק ממסורת שבמרכזה עומדים הביטוי המוזיקלי של הטקסט הפואטי והסימביוזה שבין טקסט ומוזיקה, והעושה לשם כך שימוש באמצעים מוזיקליים שבאמצעותם יוצר המלחין את הרקע, מכין את מצב הרוח, מספק את התוכן הדרמטי ולעתים אף הוויזואלי לשיר, מבטא ומפרש את תמציתו הרגשית. לדברי זהבי, פנייתו למודל המיושן של הליד הגרמני הרומנטי, ברגע ההיסטורי זה של הופעתו, יש בה משום אמירה ארס פואטית על מקומה של "התרבות הגבוהה" בכלל, והמוזיקה האומנותית בפרט, בתרבות הישראלית העכשווית.
את שירו של שוברט "נגן תיבת-הנגינה", מתוך המחזור מסע החורף, מעמיד זהבי כמעין סאב-טקסט לשיר בעיות זהות של יונה וולך. ההתנגשות שבין קולה העליז של תיבת הנגינה ובין המציאות של הנגן הרדוף והקופא המפעיל אותה משמשת כרקע או כנקודת מוצא לטקסט אחר, על הציפור שמישהו אחר שר מגרונה, כאשר הקיפאון שבשיר, המתבטא בקווים המרוסקים שמעל למוטיב תיבת-הנגינה המוכר, הולך ומתעצם ובהדרגה אופף ומשתק גם את המתבוננים מהחוץ. בקיפאון זה ניתן לראות ביטוי גם להיבט נוסף של הפניה לשוברט, זה של "חרדת ההשפעה" (לפי המודל המוכר של הרולד בלום). המלחין ניצב משותק וקופא אל מול המודל אליו הוא נושא את עיניו, כשואל את עצמו, מה עוד ניתן לומר לאחר שנדם הצליל האחרון של תיבת הנגינה של שוברט.
התייחסות מפורשת נוספת ליצירה מן העבר מופיעה בשיר מאוחר מדי, למלים של דן פגיס, שבו עושה זהבי שימוש ביצירתו של מוריס רוול, קדיש. בכך נמשכת "ההתכתבות" בין הטקסטים הפואטיים והמוזיקליים, שכן יצירתו של רוול מתייחסת למנגינה העממית ששמע למלות התפילה היהודית. בהקשר לשירו של פגיס, סיפר זהבי שבדמיונו הפך הקדיש רקע למפגש המאוחר המתואר בשיר עם העיר שכעת היא זרה, קדיש הנאמר על קברה של עיר העבר שאינה קיימת עוד.
מימד נוסף ניתן גם לשלושת השירים מאת יאיר הורביץ. נגינה מוחקת מבטא תחושה של ניכור ובדידות מצד אחד, אך גם מיטיב לבטא את ההתפתחות שבשיר, את התנועה ואת התהליך הפנימי שנפרש לאורך ההליכה בשדרה. סתר המדרגה הוא תפילה, כפי שמבטאים השירה א-קאפלה שבפתיחה והסגנון הרצ'יטטיבי. דווקא פשטותו לכאורה של הליווי, והכרומאטיות הסמויה המופיעה לרגעים, הם שהופכים את התחינה לנוקבת ונוגעת ללב. בשיר לאהבתי, כשתשכים הופכים הקלאסטרים הקפואים שבפתיחה לתנועה בסיום, כאשר הפסנתר ממשיך את הקול כמעין הד לא-מילולי שיש בו זרימה ורמז של תקווה.
קשה להתעלם מההקשר שבין השיר האידי טחנת הרוח (דר וינטמיל) ובין טחנת הקמח שבמחזור הטוחנת היפה של שוברט. היותה של טחנת הרוח, שתנועת כנפיה משוחזרת על ידי הפסנתר, אך זיכרון בלבד, הד לעולם אבוד, הופכת את הגירסה האידית הזו לליד הגרמני נוקבת יותר. עיבודו של השיר ציפור גן העדן (דער פויגעל פון גן עדן) של קדיה מולדובסקי מטעה בפשטותו, המזכירה שיר עממי בעל בתים חוזרים; גם כאן ההעדר, הפעם של הציפור שהתעופפה ונעלמה, הוא שמעניק לשיר עומק נוסף.
מקורם הטקסטואלי של ארבעת השירים הצועניים הוא הפלמנקו הצועני-אנדלוסי, סגנון ששאב ממקורות רבים, ביניהם גם יהודיים. שירים אלה מתאפיינים באינטנסיביות רגשית גבוהה ובטקסטים תמציתיים המבטאים לרוב צער וכאב עמוק. כמקובל בשירת הפלמנקו, מופיעות בהם מליסמות קוליות ממושכות, לפי נוהג ה"אייאו" המשמש כחימום קולי והכנה לשירה, אולם גם כזעקת קינה מאולתרת, המבטאת את כאבו של הזמר. זעקה זו, במיוחד בראשון שבין השירים הצועניים (Sad Bird) מעוררת גם אסוציאציה אחרת – תקיעת השופר, אולי מקבילתה היהודית של זעקת הכאב. השירים נעים בין מליסמטיות גבוהה בקול ובפסנתר ובין התחושה העומדת שיוצר צליל ה"דרון" המתמשך. ניגוד זה שבין שיתוק ותנועה, הנתק לעתים בין הקול והליווי והקפיצות הקיצוניות בקו הקולי, ביטוי לזעקה, מביעים את הבדידות המרוכזת שבשירים.
שיר המחאה המסיים את האוסף, למלים שכתב זהבי עצמו, הוא מעין דקונסטרוקציה של שיר הילדים פזמון ליקינטון, מבחינה טקסטואלית ומוזיקלית כאחד. המנגינה משמרת את הפנטטוניות של השיר המקורי, הליווי הפשוט ובמיוחד הקדמת הפסנתר, המזכירה עיבודים רבים לשירי ילדים. על רקע זה מתבלט עוד יותר תכנו הקשה של השיר, העוסק בילדים "האחרים", ילדי הפליטים, ששיר הערש אינו חלק ממציאות חייהם. לרגע משתקפת מציאות זו בהציצה אל תוך המרחב הפנטטוני בו נע השיר, בהופעה של מרווחי הטריטון (המרווח החסר בסולם הפנטטוני) אחרי הבית השני. השימוש שעושה זהבי בשיר הידוע, שנעשה סמל הן לילדות והן ל"שירי ארץ ישראל", נושא אמירה ברורה לגבי נביבותה של הזהות שאנו מאמצים לעצמנו, כאשר זו אינה זהות זורמת, משתנה ונפתחת לתכנים ולקולות חדשים.

עירית יונגרמן